האם מעסיק ששילם בטעות במשך תקופה שכר ביתר לעובד, זכאי לתבוע השבה מהעובד לאחר שגילה את טעותו. סביר להניח כי גם אם יידרש, לא יהיה לעובד הסכום הנדרש לשבה. האם רשאי יהיה המעסיק לנכות משכרו של העובד את החוב של העובד כלפיו. מהו ההסדר הראוי.
הגדרת הבעיה
לא אחת קורה, שעובד מגלה בדיעבד ורק לאחר פניית המעסיק אליו כי במשך תקופה ארוכה שילם לו המעסיק את שכרו ביתר, לרוב תוצאה של טעות מצד המעסיק. הסיבות עשויות להיות רבות ומגוונות, בין אם סיווג מוטעה של עובד, יחוס דרגה או דירוג מוטעה, יישום לא נכון של הסכמים קיבוציים ועוד. במקרים רבים העובד עצמו לא היה מודע לטעות, והאמין בתום לב כי הוא מקבל את שכרו כדין. יתרה מכך, העובדה שבמשך תקופה כה ארוכה שולם אותו שכר ביתר, יצרה אצל העובד הסתמכות על אותו שכר ששולם, כאשר העובד עושה בשכרו שימוש לקיומו ולקיום משפחתו. עובד כזה עשוי למצוא עצמו בפני שוקת שבורה אם יתבע בבית הדין להשיב את ששולם לו ביתר.
האם רשאי המעסיק לנכות הטעות משכרו של העובד
ראשית נאמר כי ככלל, אין המעסיק רשאי לנכות משכרו של עובד סכומים השנויים במחלוקת בין העובד למעסיקו. חוק הגנת השכר מגדיר את אותם סכומים שמותר לנכות משכרו של עובד, כגון סכום שחובה או שמותר לנכותו על פי חוק, תרומות בהסכמה בכתב של העובד, דמי חבר בארגון עובדים שהעובד חבר בו, דמי טיפול מקצועי לטובת הארגון היציג, תשלומים שוטפים לקופות גמל, חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, ומקדמות. כמו כן, כאשר חדל עובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב ולרבות מקדמות שהעובד חייב לו.
כוונת המילים "יתרת חוב ולרבות מקדמות" היא, לסכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו. על מעסיק הסבור כי נותרו "יתרות-חוב" שחב לו העובד, להתכבד ולהגיש תביעה נגדית, או בהתקיים נסיבות לקיזוז לטעון לקיזוז בכתב הגנתו – ולהוכיח את טענתו.
דיני ההשבה
על פי דיני ההשבה משקיבל העובד הטבה מתוך טעות, ושלא על פי זכות, עומדת למעסיק הזכות להשבה. אך, משברור הדבר כי זכייתו של העובד כרוכה היתה בחסרון אצל המעסיק, לא נותר אלא לבדוק האם קיימות "נסיבות אחרות" העושות את ההשבה "בלתי צודקת".
השבה בלתי צודקת
חוסר הצדק בהשבה צריך להבחן משני פנים: האחד- בבחינת הגורמים שהביאו להתעשרותו שלא כדין של העובד- עד כמה הם נעוצים במעסיק- המזכה, ועד כמה בזוכה-העובד. האחר-מה ההשלכות שתהיינה להשבה על הזוכה, ובכלל זה , עד כמה הסתמך על הזכיה ועד כמה בלתי הפיכה הסתמכותו זו. לדוגמא, מצב בו השבת סכום החוב תעמיד את העובד ומשפחתו במצב כלכלי קשה בכלל, וקל וחומר במצב בו ההשבה תעמידו במצב שימנע ממשפחתו צרכים בסיסיים.
מגמת הפסיקה ושיקולי בית הדין
במסגרת השיקולים, יש להביא בחשבון, מחד, את מידת רשלנותו של המעסיק, שבפרק זמן ארוך לא גילה את טעותו. מאידך, מבחינתו של העובד יש לשקול את חוסר תום ליבו בקבלו את התשלום. כך, כאשר מקור הטעות נעוץ בהצהרת עובד שגויה שניתנה במודע באשר למעמדו, השכלתו וכדומה, נקבע כי אז ההשבה תהיה צודקת.
בתי הדין נוטים לפסוק כך שכאשר לא הוכחה תרומה של העובד לטעות בתשלום שקיבל, כפופה כל דרישה להשבה לשיקול דעת, שמא ההשבה אינה צודקת, בנסיבות העניין; בפסיקה הוכרה הסתמכות על תשלום שהתקבל, בתום לב, כהצדקה לאי השבה.
לסיכום
אין המעסיק יכול לנכות באופן אוטומאטי את השכר ששולם ביתר ושמקורו בטעות שלו עצמו, ואין העובד צריך לחשוש שמא ידו הארוכה של המעסיק תישלח לכיסו והוא ימצא עצמו אנוס להשיב את שאין לו. מעסיק אמנם רשאי לתבוע השבה מן העובד וזה האחרון יכול להתגונן בטענה להשבה בלתי צודקת. עם זאת, עולה השאלה האם במקרה של טעות מתמשכת קונה לעצמו העובד "זכות" להמשיך וליהנות מהטעות? נראה כי לאור דיני ההשבה וחוק החוזים, יש להשיב על כך בשלילה.