התובעת היא עירייה בישראל.
הנתבעת הינה חברה בע"מ אשר לפי כתב התביעה מחזיקה בנכסים בשטח העירייה ואשר שימש את עסקיה של הנתבעת. יתר הנתבעים הינם בעלי מניות ו/או דירקטורים בנתבעת.
לפי כתב התביעה הנתבעים חבים לעירייה סך של 541,278 ש"ח בגין אי תשלום מיסים, ארנונה והיטלים. נגד הנתבעים קיימים חובות נוספים בסך של 1,363,807 ₪.
העירייה טוענת כי דרישות תשלום נשלחו כדין, ולמרות זאת לא שולם לה הסך הנ"ל.
העירייה טענה כי עומדת לה הזכות להיפרע מבעלי המניות בהתאם לקבוע בסעיף 326 לפקודת העיריות, המטיל חובת תשלום על בעליו או מחזיקו של נכס ובהתאם לקבוע בסעיף 8 לחוק ההסדרים במשק. הנתבעים רשומים כמחזיקים בנכס מתוקף הדיווח לעירייה ולכן חלה עליהם חובת התשלום ע"פ דין.
העירייה טוענת כי היא זכאית לגבות חוב גם באופן אישי מבעל המניות בנתבעת זאת לפי שמתקיימים לגבי החוב כל הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119 א לפקודת מס הכנסה.
עוד טוענת העירייה כי הנתבעים מסתתרים מאחורי מסך ההתאגדות של הנתבעת ומשתמטים מתשלום החוב לעירייה.
משרדנו טען בשם הנתבעים:
יש לדחות מחמת התיישנות כל טענת חוב המתייחסת לחוב שנוצר מעל 7 שנים לפני הגשת כתב התביעה. די באישור רואה החשבון של החברה ודוחותיה הכספיים שצורפו לכתב הטענות של הנתבע כדי ללמד כי החברה לא החזיקה בנכסים החל מ-10/2005 שאז חדלה מלפעול וכי ניתנה על כך הודעה לתובעת.
השהוי הרב בהגשת התביעה מונע מהנתבעים את האפשרות להביא מסמכים המעידים על מסירת הודעה לתובעת על שהחברה חדלה מלהחזיק בנכסים נשוא התביעה.
הנתבעים טענו כי לא הוכחו התנאים לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההסדרים וגם לא התנאים להרמת מסך.
לאחר קיומו של הליך הוכחות הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו תשלם הנתבעת לעירייה באמצעות הנתבעים סך של 40,000 ₪.