הרמת מסך לחיוב בגין חוב ארנונה בחברה לא פעילה – כיצד ניתן להתגונן?
לא אחת קורה שחברה המחזיקה נכסים החייבים בתשלומי ארנונה מפסיקה עם הזמן לשלמם עקב הפסקת פעילותה או פירוקה, ואז נוצרים חובות ארנונה לרשות המצטברים לעיתים לסכומים משמעותיים.
כאשר חובות החברה מצטברים ואינם משולמים, סביר להניח שהרשות המקומית לא תשב בחיבוק ידיים, שכן למול עיני הרשות ניצבים אינטרסים ושיקולים ציבוריים של קיום החוק, גביית מס אמת, שוויון בנשיאה בנטל המס ושמירה על הקופה הציבורית. הרשות מבינה בשלב הזה, שיכולתה לגבות את החוב מהחברה עצמה קלוש, ולפיכך כמוצא אחרון תפנה לנסות ולגבות החוב מבעלי המניות עצמם. אם כך, האם מהלך שכזה אכן אפשרי לאור הכלל שחברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה וביניהם מפריד מסך ההתאגדות.
ברוב המקרים תגיש הרשות המקומית תביעה כנגד החברה ובעלי מניותיה, לאור עילות הרמת מסך והטלת אחריות אישית על בעלי מניות ואורגנים בתאגיד, מכוח דיני הרמת מסך הכלליים, ולחילופין מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים") המחיל את סעיף 119 א' לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה").
תכלית ההסדר החוקי היא העמקת גביית הארנונה מחברות אשר חדלו מלפעול ולא פרעו את חובותיהם לרשות המקומית, באמצעות הרמת מסך וייחוס החוב לבעלי השליטה בהם.
הכלל הוא שחברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה והחריג הוא סעיף 6ג' לחוק החברות תשנ"ט-1999 (להלן: "החוק"), המאפשר במקרים מסויימים "להרים את המסך" ולייחס חוב של חברה לבעלי מניותיה. זאת במקרים בהם נעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, מתוך כוונה להונות או לקפח נושה. פעם אחר פעם נקבע בפסיקה כי הסעד של הרמת מסך הוא סעד קיצוני ומרחיק לכת, אשר יש לעשות בו שימוש במקרים חריגים כאשר בית המשפט מצא כי הדבר "צודק ונכון" בנסיבות העניין.
בפסיקה נקבע כי הנטייה "להרים את המסך" תגבר במקרים שבהם מדובר ב"חברת יחיד", "חברה משפחתית" או "חברת מעטים", אז האורגן הוא בעל שיקול הדעת הבלעדי והיחיד הקובע את אופן התנהלות החברה ועל כן יש לראות את מעשיו כמעשי החברה.